מפלסי מינימום בעבר ההיסטורי של הכינרת

מבוא

בעקבות שנת הבצורת הקשה בחורף 1998/99 וירידת מפלס הכינרת בסתיו 1999 לשפל חסר תקדים (-213.28 מ' בדצמבר 1999), התחדש הדיון בדבר הורדת המפלס אל מתחת לקו התפעולי התחתון (אשר הוגדר כ- -213 מ' החל משנת 1980). השאלה הפתוחה העיקרית בנושא זה הינה – כיצד ישפיע מפלס נמוך על איכות מי הכינרת ? מומחים וחוקרים רבים נדרשו לשאלה זו משני הבטיה העיקריים, השפעה על מליחות האגם ועל האיזון האקולוגי בו (דו"ח חיא"ל ***, 1995; המברייט וזוהרי, 1995; ביין, 1999; סוקניק ומרקל, 1999). בהקשר לכך, עולה גם השאלה מה היו מפלסי המינימום של הכינרת בעבר ההיסטורי? אם הגיע מפלס המינימום לרמה נמוכה משמעותית מ- -213 מ' בתקופה היסטורית מאוחרת (לפני 200-300 שנה לכל היותר) ניתן היה להסיק באופן עקיף כי ירידת מפלס זו לא גרמה לשינויים קיצוניים באיכות מי הכינרת , או שגרמה לשינויים אשר שוקמו במהירות רבה יחסית. משום כך, עיקרו של מאמר זה הוא ניתוח הידע על מפלסי האגם ב200- השנים האחרונות שבהן עשויה להיות השפעה לטווח רחוק על איכות המים שתורגש עד היום. במידה מועטה יותר, עוסק המאמר בידע על מפלסים בתקופות העתיקות, שהוא מעניין שלעצמו, אבל ככל הנראה אינו רלבנטי מבחינת ההשפעה על איכות המים הנוכחית בכינרת . מטרת עבודה זו הינה, אם כן, סיכום הידע על מפלסי הכינרת בעבר תוך ניתוח ממצאים היסטוריים, ארכיאולוגיים, והידרולוגיים. מאחר ובעבודה זו מתקבלת תשובה חד משמעית לשאלה שבכותרתה, נראה כי יש לממצאי העבודה השלכות מסוימות על ההמלצות למפלס המינימום בכינרת .>

מפלסי הכינרת במאה ה- 19

הראשון המדווח על תנודות מפלס הכינרת הוא החוקר השוויצרי בורקהרדט אשר ביקר בטבריה בשנת 1812 (בן אריה, 1965 א'). בוקהרדט מוסר מפי תושבי טבריה שהכינרת עולה ויורדת מידי שנה ב- 3-4 רגל (כ -91 עד כ -122 ס"מ). התנודה המדווחת סבירה לאור המדידות המאוחרות יותר, אך אין בה כדי להעיד היא על מפלס האגם.

החוקר הצרפתי לורטה הינו, ככל הנראה, הראשון שניסה למדוד את הגובה המוחלט של מפלסי הכינרת . לורטה ערך סיור מקיף בכל ארץ ישראל וסוריה בשנים 1875-1880 ובתקופה זו מדד מספר פעמים את הגובה המוחלט של הכינרת בעזרת מדי לחץ רבים. לפי מדידותיו יש לקבוע את מפלס הימה ל -212 מ' (בן אריה, 1965 ב'). למרבה הצער, לורטה לא ציין באיזו עונה נמדד המפלס וייתכן שמדד בעונות שונות.

קונדר וקיטשנר, עורכי ה P.E.F-, קבעו ב- 10 במרץ 1877 את גובה הכינרת ל -682.5 רגל מתחת לפני ים התיכון (בן אריה, 1965 א'). מפלס זה הינו גבוה במיוחד ( 208.02 מ' בחישוב של 30.5 ס"מ לרגל). אולם, קיימת גם עדות שונה במקצת: בספרו "הגולן" מציין שומכר שהמפלס שנמדד על ידי קונדר וקיטשנר הינו -211 מ'.

ניתן להסביר את ההפרש בין מדידות לורטה לקונדר וקיטשנר בהבדלים בשיטות המדידה. לורטה מדד ע"י ברומטרים ואילו קונדר וקיטשנר ע"י פילוס נקודות מדידה בעזרת תאודוליט מהכינרת עד ים תיכון. בנוסף לכך, מדדו קודנר וקיטשנר את מפלס הכינרת קרוב לשיא הגאות (בחודש מרץ), ואילו לורטה אינו מציין תאריך, אך סביר שמדידתו נערכה בקיץ.

מנתוני הגשם השנתי בירושלים בשנים 1847-1993 (על פי נתוני השרות המטאורולוגי) עולה כי החורפים 1885-6 ו 1886-7 היו שחונים (427 ו- 360 מ"מ בהתאמה, איור 1). מפלס נמוך בשנים אלו הינו סביר, אם כן, ויש להניח כי היה קרוב למדידתו של לורטה.

הראשון שניסה למדוד את שינויי המפלס העונתיים היה שומכר המתאר נפילת מפלס גדולה ב 17 בדצמבר1884- כתוצאה מחוסר גשמים (שומכר, ***; בן אריה, 1965 א'). על פי תיאורו של שומכר המים עמדו אז ב20.5- אינטש (כ- 52 ס"מ) נמוך מאשר ב 27- בפברואר, אותה שנה. מנתוני הגשם השנתי בירושלים בשנים 1947-1993 (על פי נתוני השרות המטאורולוגי, איור 1) עולה כי המשקעים השנתיים בירושלים בחורף 1884-1885 (586 מ"מ, איור 1) היו דומים לממוצע הרב שנתי, אך בשרונה נמדדו רק 361 מ"מ שהחלו לרדת רק בינואר (בן אריה, 1965).

בשנת 1888 התפרסמה ע"י שומכר ידיעה, אשר יכולה לרמז על מפלסי השפל המוחלט באותה תקופה. שומכר כותב כי בנובמבר 1887 היו פני הכינרת נמוכים יותר ב- 5 רגל ו1- אינטש (כ- 155 ס"מ) מאשר היו בפברואר כאשר סימן את גובהם על החומה (בן אריה, 1965 א'). שומכר אף מוסיף כי תושבי טבריה היו מופתעים מנמיכות זו של האגם, וציינו כי זהו המצב הנמוך ביותר של הכינרת מזה שנים רבות אשר נגרם בשל העונה היבשה וכמות גשם מעטה שירדה בחורף האחרון. שומכר מוסיף ומדווח כי עומק הירדן סמוך למוצאו מהכינרת היה במרץ 1887 כ 6.5 רגל (קרוב ל- 2 מ') ובסוף הקיץ הגיע עד הברכיים (30-50 ס"מ). נתוני הגשם בירושלים אכן מעידים על כך שחורף 1887-1888 היה שחון (442 מ"מ, איור 1). מעניין כי למרות השנה השחונה וירידת המפלס ביותר ממטר וחצי עדיין היה מפלס הכינרת גבוה מסף מוצא הירדן בסתיו. ייתכן ובתצפית זו טמון המפתח למידע על מפלסי המינימום של הכינרת : אם גם בשנים שחונות לא ירד המפלס מתחת לסף מוצא הירדן הרי שזהו המפלס המינימלי במאה ה19-. בן אריה (1965 א') טוען שסף מוצא הירדן לא השתנה משמעותית בתקופות ההיסטוריות ומניח (בדומה להנחה במאמר זה) שמוצא הירדן מהכינרת לא התייבש מעולם. על פי חישוב רום תחתית מוצא הירדן שיובא בהמשך מתקבל אם כן שהמפלס שראה שומכר בנובמבר 1887 היה כ- -212.0 מ'.

רום תחתית מוצא הירדן

מוצא הירדן הנוכחי (הדרומי) נפרץ לפני כאלף שנים לאחר שהכינרת התחתרה לכיוון דרום, תוך נסיגת גבולה הדרומי דרומה וסתימת המוצא הישן בסחף (נון, 1974; נון, 1997). נון (1974) אף מציין שרום תחתית מוצא הירדן היה בעבר -211 מ' ועם הקמת סכר דגניה ב- 1932 הועמק האפיק ב- 3 מ' והגיע ל -214 מ'. כלומר, סף מוצא הירדן בתקופה ההיסטורית המאוחרת עמד על -211 מ'. אולם, על פי תוכניות של מחסום רגולציה בבאב- אל-טום (מוצא המים מהכינרת ) משנת 1930 , אשר מצאנו במסמכים בארכיון חברת החשמל, מצויין רום תחתית הירדן במפלס -204.60 מ' (איור 2). כפי שיובהר בהמשך, ערכי הגובה המוחלט שנמדדו בשנות ה- 20 של המאה ה- 20 היו מסיבה לא ברורה גבוהים ב- 7.75 – 7.50 מ' מהגובה המוחלט הידוע כיום. כלומר, על פי תוכניות חברת החשמל היה סף הירדן לפני העמקתו ברום של -212.35 – -212.20 מ'. אם נכונה הנחתנו, שגם בשנים שחונות לא יבשה יציאת הירדן מהכינרת , לפחות במאות שנים האחרונות, הרי שניתן לקבוע שמפלס הכינרת במאה ה19- , וככל הנראה גם במאות ה18- וה17- לא ירד משמעותית מ- -212.35 מ'.

לסיכום, מהידוע לנו על מדידות מפלס הכינרת שנערכו בשנות ה70- וה- 80 של המאה ה19- ניתן להסיק שהמפלס עמד על ערך כלשהו בין -210 ל -212 מ' אך ככל הנראה לא היה נמוך מ- -212.35 מ'.

מפלסי הכינרת ב- 30 השנים הראשונות של המאה ה- 20 (עד הקמת סכר דגניה)

את המדידות הרצופות והמסודרות ביותר (לפני רוטנברג) ערך ד"ר טורנס ,מנהל בית החולים הסקוטי בטבריה, בין השנים 1901-1910. בשנת 1900 מדווח טורנס כי סימן נקודה מסוימת על החומה בטבריה ומאז במשך עשר שנים (למעט חדשים אחדים בשנים 1909 ו1908-) הוא מוסר דווח רצוף על גובה המפלס לפחות פעמיים בחודש (בן אריה, 1965 א' ו- PEF Quarterly Statements)  . דיווחיו של טורנס מתייחסים אל נקודת הייחוס שסימן ולכן קשה ללמוד מהם על המפלסים המוחלטים (איור 3)

המפלסים הנמוכים ביותר המדווחים הם בנובמבר ודצמבר 1901 (72 אינטש מתחת לקו המדידה), באוקטובר 1903 (73 אינטש מתחת לקו) ובאוקטובר 1904 (72 אינטש מתחת לקו). המפלסים הגבוהים ביותר שדווחו היו באפריל, מאי ויוני 1910 (4.5, 3 ו- 5 אינטש מתחת לקו המדידה בהתאמה. משרעת המפלס השנתית אינה עולה על 1 מ' ולא קיים הבדל משמעותי בין השנים, להוציא שנת 1910 שבה היה מפלס הכינרת גבוה מהרגיל. אפשר לנסות לקבוע את המפלסים המוחלטים בשנים 1900-1910 ,השנים שבהן מדד טורנס את התנודה, ע"י ההנחה כי מפלסי המקסימום בתקופת טורנס היו דומים לאלו שבשנות העשרים, שהרי מפלס המכסימום מוגבל ע"י הבתים בטבריה, ואם היתה הצפה קרוב לוודאי שהיינו יודעים עליה. סביר אם כן, שמפלס המכסימום שנמדד ע"י טורנס בחודשים פברואר-מאי בשנים 1901-1908 (60-80 ס"מ מתחת לקו המדידה, להוציא 1904 בה היה מפלס נמוך יותר, איור 3) היה דומה למפלס המכסימום שנצפה בשנים 1928 ו- 1930 (איור 4). על פי התיקון המוצע להלן הגיע מפלס המכסימום בשנים אלו ל- -209.70 מ' (טבלה 1). מתקבל , אם כן, שקו המדידה של טורנס היה במפלס -209.0 מ' בקרוב ושמפלסי השפל בשנים 1901-1910 לא ירדו מתחת למפלס של -211 מ'

בין 1910 ל1920- לא ידוע לנו על מדידות של מפלסי הכינרת , אולם בשנות העשרים נערכה מדידה מדויקת יותר של המפלסים על ידי (SOP) SURVEY OF PALSTINE, אשר בה ניתנו הגבהים לראשונה במספרים מוחלטים (איור 4) אולם בשל סיבה שטרם נחקרה המידות ניתנו ערכי המפלס בין -201 ל -204 מ'. כלומר ערכים הגבוהים בכ- 7.6 מ' מערכי המפלס האמיתיים. ניתן לקבוע את גורם התיקון המדויק על פי מפלס המכסימום שמדדו אנשי ה- SOP בפברואר 1929 (-200.90 מ' איור 4), בו דווח על הצפה בטבריה. לדעתנו יש להקביל מפלס זה למפלס ההצפות הגדולות שהיו בטבריה בינואר 1969 ובאוגוסט 1988 (-208.47 מ' ו- -208.83 מ' בהתאמה, איור 5). כלומר, יש לקבוע את המפלס של פברואר 1929 ל- -208.65 ואת גורם התיקון בין מדידות ה-SOP לבין המדידות הנוכחיות ל- 7.75 מ'. ערך זה גבוה במקצת מהתיקון שחושב באופן דומה ע"י חברת תה"ל (המספרים לקוחים מתוך גרף של תה"ל ויתכן שיש בהם טעות מסוימת, תודה לי. ניר על הנתונים). מטבלה 1, המסכמת את מפלסי השפל שנמדדו ע"י אנשי ה-SOP בשנים 1926-1931 (כולל המפלס המתוקן של תה"ל ושל המאמר הנוכחי) עולה כי מפלס השפל של הכינרת נע בשנים אלו בין -210.40 מ' ל- -210.70 מ', להוציא את שנת 1929 בה הגיע המפלס לשפל של -211.65 מ' (בחודש נובמבר, איור 4 וטבלה 1).

טבלה 1: מפלסי השפל בשנים 1926-1931 על פי הרישום המקורי, תיקון תה"ל ותיקון במאמר הנוכחי:

לסיכום, ניתן לקבוע שמפלסי השפל של הכנרת ב- 30 השנים הראשונות של המאה ה20- לא היו נמוכים מ -211 מ' (להוציא את שנת 1929 בה הגיע מפלס השפל ל- -211.65 מ', טבלה 1). מסקנה זו חשובה ביותר הן מאחר ובשנים אלו עדיין לא תופעל מפלס הכנרת באופן מלאכותי, והן מאחר ושנות ה- 20 של המאה ה- 20 נחשבות לרצף שנים שחונות (איור 1). בשנת 1932 החלו עבודות העמקת הירדן לצורך הקמת סכר דגניה כחלק ממפעל נהריים, מאותו זמן תנודת מפלסי הכנרת איננה טבעית יותר, והדיון בתקופה זו שייך למקום אחר.

מאזן הידרולוגי ומפלס ים המלח

מפלס ים המלח נמדד במאה ה19- עוד לפני שנמדד מפלס הכנרת (רז, 1990). מכאן עולה השאלה האם יש במפלס ים המלח כדי להעיד על מפלס הכנרת, במיוחד לאור התצפית על עליית מפלס ים המלח בשנות ה80- של המאה ה19- מ -396 ל -390 מ' (רז, 1990). לכאורה, מאחר ומי הירדן אשר גלשו מהכנרת הגיעו לים המלח קיים קשר בין מפלסי שני האגמים. אולם בחינה מדוקדקת יותר מראה כי קשר זה אינו חד חד ערכי. למשל יתכן שמפלס הכנרת יהיה קרוב לסף הירדן (אך לא נמוך ממנו) וכמות המים הגולשים תהיה נמוכה כך שמפלס ים המלח ירד. שאלה נוספת הינה האם המאזן ההידרולוגי של הכנרת מאפשר ירידת מפלס מתחת לסף הירדן? אם מפלס הכנרת ירד אי פעם עד לסף יציאת הירדן הוא הפך לאגם טרמינלי (ללא מוצא) אשר ירידה נוספת במפלסו מחייבת מאזן הידרולוגי שלילי (סך הכניסות קטן מסך היציאות). המאזן ההידרולוגי של הכנרת מורכב מכניסות מים, יציאות מים ושינוי נפח. סך הכניסות הטבעיות (ירדן, נחלים אחרים, נגר עילי, מעיינות וגשם ישיר) פחות ההתאיידות נקרא "מים זמינים". במילים אחרות כמות ה"מים הזמינים" צריכה להיות שלילית על מנת שמפלס הכנרת ירד מתחת לסף יציאת הירדן. מנתוני המים הזמינים השנתיים החל משנת 1951 (איור 6 וטבלה 2) עולה כי הערך הממוצע במשך 50 שנים עומד על 484.2 מלמ"ק, והערך החציוני על 471.2 מלמ"ק. הערך ש- 10% מהנתונים נמוכים ממנו הינו 167.4 מלמ"ק והערך הנמוך ביותר בשנים אלו הינו 103.4 מלמ"ק (בשנת 1990/91). ניתן אם כן להסיק שהסבירות לערך "מים זמינים" שלילי בכנרת (התאיידות גבוהה מסך הכניסות הטבעיות) הינה נמוכה ביותר. ניתן להגיע למסקנה דומה גם מניתוח נתוני השפיעה השנתית של מעיין הדן, מעיין הבניאס ונחל החצבאני מאז שנת 1951 (נתוני השרות ההידרולוגי). 90% מנתוני השפיעה השנתית הכוללת של שלושת מקורות הירדן גבוהים מ- 330 מלמ"ק, ורק פעם אחת ירדה שפיעה זו למינימום של 250 מלמ"ק (בשנת 1989/90). מאחר וההתאיידות השנתית הממוצעת עומדת על כ- 270 מלמ"ק ובמאזן הכנרת כניסות נוספות לירדן (נחלי הגולן והגליל, וכן גשם ישיר) לא סביר שכמות המים הנכנסת לאגם תהיה פחותה מזו המתאיידת ממנו. לאור הניתוח לעיל ניתן להסיק בוודאות רבה כי גם אם בעבר ההיסטורי ירד מפלס הכנרת עד לסף יציאת הירדן (אשר הוגדר במאמר זה למפלס של -212.20 עד -212.35 מ') הוא לא ירד מתחתיו באופן משמעותי. מסקנה זו מחזקת את מסקנתנו הקודמת לגבי מפלסי השפל בכנרת במאה ה- 19 אשר לא היו נמוכים משמעותית מ -212.00 מ'.

טבלה 2: נתונים סטטיסטיים של כמות ה"מים הזמינים" בכנרת וסכום שלושת מקורות הירדן בשנים 1951-1998 (על פי נתוני השרות ההידרולוגי).

מפלסי המעגנים הקדומים בכנרת והמידע על מפלס האגם

מחקרים ארכיאולוגיים עיליים ותת ימיים קבעו את מפלסי המעגנים הקדומים בכנרת (נון, 1974; נון, 1997; טבלה 3 – רבן בע"פ). פרופ' אבנר רבן וצוותו קבעו את מפלסי המעגנים (טבלה 3) אשר חלקם פעלו בתקופה הרומית וחלקם בתקופות מאוחרות יותר. חשוב לציין כי מפלס מעגן אינו מהווה קביעה ישירה של מפלס האגם, אלא קביעה עקיפה ובעייתית בשל השינויים האפשריים במפלס המעגנים עקב שקיעה טקטונית או סדימנטרית. רוב המעגנים נמצאים במפלס הנע בין -210.00 ל -212.00 מ' (טבלה 3) ובכך מאשרים את מסקנתנו הקודמת לגבי מפלסי האגם הקדומים. המעגן שנמצא במפלס הנמוך ביותר הוא מעגן טבחה (-212.50 מ') אך להערכתו של פרופ' רבן מדובר במעגן ששקע מאז בנייתו. המעגנים הגבוהים ביותר הם מגדל, כורסי וסוסיתא (מהתקופה הרומית) המעידים על מפלסים של -210.20 עד -211.20 מ'. בעבר הועלתה השערה כי הרצפה שנמצאה ע"י הצוללן האמריקני לינק באזור מגדל מעידה על מפלס כנרת נמוך בתקופה הרומית. אולם, בעקבות גילוי המעגן הוסק כי זהו חלק ממעגן מגדל המעיד על מפלס רגיל של -210.80 מ' נון, 1974; נון, 1997; רבן בע"פ).

טבלה 3: מפלסי המעגנים הקדומים בכנרת (א. רבן בע"פ(.

עדות מחומת העיר טבריה לגבי המפלסים הקדומים של הכנרת

קטע החומה שנכנס לתוך הים בין חמי טבריה לחוף העירוני תוארך ע"י רבן (***) בעזרת פחמן 14 לתקופה הערבית (1030 שנה לפני זמננו). בבניית החומה השתמשו כאן בקורות עץ שחלקן נשתמרו. יש להניח שקורות שהשתמרו היו מכוסות במים כל הזמן, שכן קורת עף חשופה לאוויר הייתה מתפוררת בזמן שעבר מאז הנחתה. קורות העץ מתגלות במפלס של -212.30 מ', מפלס דומה לסף מוצא הירדן שנקבע במאמר זה. הערכתנו היא , אם כן, שמפלס הכנרת לא ירד בעבר ההיסטורי למפלס נמוך יותר מ -212.30 מ', כפי שקבענו על פי תצפיות אחרות לחלוטין.

סיכום ומסקנות

המדידות הראשונות של מפלסי האגם מהמאה ה- 19 (לפני היותו מתופעל ע"י האדם), סף מוצא הירדן כפי שעולה ממסמכי חברת החשמל וממצאים ארכיאולוגיים ממעגנים קדומים ומחומת העיר טבריה מעידים כולם על כך שמפלס הכנרת לא ירד בעבר ההיסטורי (ובוודאי במאות השנים האחרונות) מתחת ל -212.30 מ'. מסקנה זו מוסברת ומחוזקת ע"י העובדה שמפלס קרקעית הירדן במוצאו היה בין -212.20 ל -212.35 מ', והסבירות הנמוכה שהמאזן ההידרולוגי באגם יהיה שלילי ויאפשר ירידה מתחת לסף מוצא הירדן. מפלס האגם הטבעי היה בדרך כלל בין -209 ל -211 מ' והתנודה השנתית היתה בין 90 ל 120 ס"מ.

ההשלכה של מסקנות אלו לתפעול האגם הנוכחי הינה מוגבלת. אם זאת, נראה שהטענה כאילו היתה הכנרת בעבר ההיסטורי במפלס נמוך מ -213 מ' אינה נכונה, ואינה יכולה לשמש טיעון לתפעול הכנרת במפלסים נמוכים ללא כל חשש.

ספרות

בן אריה, י., 1965 א'. תנודות מפלס פני הכנרת. מדע, ט' – 6: 307-312.
בן אריה, י., 1965 ב'. עמק הירדן התחתון, הוצ' הקיבוץ המאוחד.
ביין ע., 1999. בעיית המלחת הכנרת. מים והשקייה 197: 3-12.
דו"ח חיא"ל T.****. השפעת הורדת מפלס הכנרת ל -214 מ' על איכות המים באגם.
המברייט, ד. וזוהרי, ת., 1994. ההיסטוריה של שינויי המפלס בכנרת. אקולוגיה וסביבה 2(2): 97-100.
נון, מ., 1974. מפלסי המים של הכנרת בעבר ההיסטורי. טבע וארץ, י"ז: 13-18.
נון מ., 1997. התנודות והשינויים במפלס הכנרת. אריאל 120: 119-120.
סוקניק, א. ומרקל, ד., 1999. בין שני קווים אדומים עוברת כנרת אחת. ירוק כחול לבן, מס' ****, עמ' ****.
רבן א. ****. תיארוך חומת טבריה.
רז, 1990. ספר ים המלח.

Schumacher, G., 1888. The Jaulan, London. New Ed. Guil, Jerusalem.
Palestine Exploration Fund Quarterly Statements pp. 86-97; 159; 306; 332; 363.

תודות

תודתנו נתונה לשרות ההידרולוגי אשר סיפק נתונים הידרולוגיים, לשרות המטאורולוגי על נתוני הגשם בירושלים, לפרופ' אבנר רבן על השיחות והנתונים בע"פ ולמנדל נון על השיחות והעזרה בע"פ.