מקור הנתונים: ספר הכינרת- פרופ' משה גופן, יצחקי גל
א. האגם
הכינרת שוכנת בין קווי הרוחב "15 '42 320 – "44 '53 320 צפון ובין קווי האורך "52 '31 350 – "55 '38 350 מזרח. האגם נמצא מתחת לפני הים ורום מפלס המים בו משתנה תדירות. מפלס המים הנמוך ביותר שנמדד (מדידות מפלס מדויקות נערכות בכינרת רק משנת 1926) היה 214.87-מ' מתחת לפני הים בסתיו 2001, והגבוה ביותר – 208.33 מ' מתחת לפני הים- בינואר 1969. כאשר מפלס המים נמצא ברום 210.0- מגיע שטח פני האגם ל- 168 קמ"ר, נפחו 4,131 מליון מ"ק ועומקו המכסימלי 44 מ'. אורך האגם בציר צפון-דרום הוא 21 ק"מ ורוחבו המירבי (ציר מזרח- מערב) -12 ק"מ. אורך קו החוף 53 ק"מ.
טבלה 1-שטח ונפח האגם לפי שכבות בנות 10 מ':
נפח המים שמתחת לעומק הנתון ועד הקרקעית ושטח פני המים בעומק הנתון
| שטח [קמ"ר] | נפח [מיליארדי מ"ק]/ (%) | רום פני המים [מ' מתחת לפני הים] | עומק [מ'] |
| 168 | 4.13 (100%) | -210 | 0 |
| 149 | 2.53 (61.2%) | -220 | 10 |
| 111 | 1.21 (29.3%) | -230 | 20 |
| 59 | 0.37 (9.0%) | -240 | 30 |
| 15 | 0.02 (0.5%) | -250 | 40 |
בהיסטוריה של מדידות בטימטריות (קווי עומק) בכינרת ידועות גרסאות אחדות של העומק המרבי של האגם: מולינה (1847) כתב שאינו עולה על 47.6 מ'; לויטנט לינץ' (1852) דיווח שהוא 50.3 מ'; על נתון זה חזר גם ון-דה-ולדה ב- 1858; מקגריגור דיווח ב-1886 על 285.3 מ' (!); לורטה (1883) דיווח על 250 מ'; ברואה (1894) ציין שאינו עולה על 40-45 מ'; גרבל חזר ב-1931 על גרסתו של ברואה; ב-1936 פרסם בודנהיימר את גרסתו- 250 מ'.
ב-1945 פרסם אשבל מפה בטימטרית של האגם, שהיתה מבוססת על כ- 500 מדידות באגם כולו. אורן פרסם מפה בטימטרית המבוססת על 288 מדידות שערך ב-1950-1951. ב-1961 פורסמה ע"י תה"ל מפה בטימרית חדשה, שהתבססה על מדידות מד-הד; ב-1989 פורסמה המפה הבטימטרית המעודכנת והחדישה ביותר שנעשתה ע"י מד-הד, ניווט משוכלל ועיבוד נתונים ממוחשב, שנערכו במשותף ע"י החברה לחקר ימים ואגמים, המכון הגיאולוגי ואוניברסיטת תל-אביב.
בשינוי מפלס בין 209- מ' ל-214- מ' שווה בממוצע כל 1 ס"מ גובה מפלס ל- 1.65 מליון מ"ק מים. הנתונים המוצגים בטבלה 1 א' מראים כי ירידת מפלס מ- 209- ל- 213- מביאה להפחתה של 15% בנפח המים ושל 4.4% בשטח פני המים.
הכינרת רחבה יותר בחלקה הצפוני מאשר בדרומי. קרעקית הכינרת אינה סימטרית, ויש אף קוי שבר גיאולוגיים בולטים החוצים את קרקעית הכינרת. שיפוע הקרקעית בחלקה המערבי של הכינרת מתון מן השיפוע שבצד המזרחי.
המקום העמוק ביותר באגם נמצא צפונית- מזרחית למרכז הטופוגרפי של האגם.
טבלה 1א-שטח ונפח האגם של שכבות בנות 50 ס"מ בכינרת במפלסים שבין הרום 213- ל- 209-
נפח המים שמתחת לעומק הנתון ועד הקרקעית ושטח פני המים בעומק הנתון
תתי יחידות באגן ההיקוות של הכינרת:
| שטח [קמ"ר] | נפח [מיליארדי מ"ק]/ (%) | רום פני המים [מ' מתחת לפני הים] | עומק [מ'] |
| 168.9 | 4.32 (100%) | -209.0 | 0 |
| 168.6 | 4.23 (98%) | -209.5 | 0.5 |
| 168.0 | 4.13 (96%) | -210.0 | 1.0 |
| 165.5 | 4.07 (94%) | -210.5 | 1.5 |
| 164.7 | 3.99 (92%) | -211.0 | 2.0 |
| 163.9 | 3.90 (90%) | -211.5 | 2.5 |
| 163.0 | 3.82 (88%) | -212.0 | 3.0 |
| 162.2 | 3.74 (87%) | -212.5 | 3.5 |
| 161.4 | 3.66 (85%) | -213.0 | 4.0 |
אגן ההיקוות הצפוני– כולל את אגן ההיקוות של הירדן ויובליו (788 קמ"ר), ואת עמק החולה המישורי (200 קמ"ר). שטחה הכולל של תת היחידה הוא 1530 קמ"ר, כשמרביתה (81%) הוא אגן ההיקוות של החצבני.
אגן ההיקוות המזרחי- החלק הדרומי של רמת הגולן. שטח תת היחידה- 580 קמ"ר.
אגן ההיקוות המערבי- אגני ההיקוות של נחל עמוד ונחל צלמון. שטח תת היחידה- 450 קמ"ר.