ירדנית: חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה

חניה בירדנית – אתר הטבילה לצליינים, בכניסה לקבוצת כינרת, ותצפית אל סכר דגניה.

סכר דגניה שנבנה ב- 1932 עי פינחס רוטנברג "הזקן מנהריים" כחלק ממפעל החשמל שלו, הפך את הכינרת מאגם טבעי לאגם שמפלסיו נשלטים ע"י האדם. הכינרת שימשה כמאגר להנעת טורבינות הידרואלקטריות בנהריים בימים שחונים.

נחצה את כביש הגישה לקבוצת כינרת ונלך בשביל המסומן בסימון שבילים של שביל ישראל (כחול-לבן-כתום) בתוך חורשת האקליפטוס שניטעה במקום ע"י החלוצים. החורשה, סיפקה צל לילדי כינרת ודגניה והיוותה השראה לנעמי שמר בת כינרת שלימים תכתוב על "חורשת האקליפטוס, הגשר הסירה וריח המלוח על המים". בשולי הדרך נבחין בשיח המלוח חסר הריח. נעמי שמר ורחל שתי המשוררות ה"לאומיות" לא הכירו זו את זו אבל נשמו, חלמו וחרזו את אותם מראות וניחוחות.
ליד חורשת האקליפטוס נמצא בית המוטור המשוחזר – בית משאבות שנבנה ב-1911 כאן ניסה ברל כצנלסון את כוחו בעבודת האדמה והחל את עידן חקלאות השלחין הירוקה כל השנה, שהחליפה את הפלחה החרבה בעמק הירדן. מבית המוטור נלך לאורך ביצת כינרת בשביל ישראל עד לכביש 90. הביצה שהייתה במקום עד לייבושה ע"י החלוצים הינה שריד אחרון לאפיקו הקדום של הירדן בו אנו הולכים, השריד האחרון לאותה ביצה הינן בריכות הדגים שלידן אנו צועדים.
נמשיך לכיוון כביש 90. מימין לנו גבעת הכרך ומשמאל מטע התמרים הראשון בארץ ישראל המתחדשת. עם פטירתה של רחל המשוררת הוחלט להנציח את זכרה במטע תמרים זה כסמל לראשוניות וליצירה. נמשיך ונחצה בזהירות רבה את כביש 90 עד לפתח בית הקברות של כינרת. בית הקברות של כינרת הינו מקום מנוחתם של חולמים שבראו את המפעל הציוני במו ידיהם, זהו הפנתיאון של חלוצי העלייה השנייה והשלישית. כאן מצאו מנוחה אחרונה חלוצים אשר כוחם לא עמד להם ובצר להם שלחו יד בנפשם, כאן מצאו מנוחה אחרונה בת כינרת, נעמי שמר, שרבים משירה מושפעים מהדמיות ומהנופים במקום, רחל המשוררת שהטיבה לתאר בשירה את מראות הנוף, והסביבה האנושית של אותם ימים ולידה שלושת ידידיה שבצוואתם ביקשו להיקבר לידה.
מכאן נמשיך על שפת הכינרת לאורך שביל סובב כינרת המסומן לבן סגול כחול, למרגלות גבעת הכרך דרך אוהלו (הקרויה כך כי כאן נטה ברל כצנלסון את אוהלו). נסיים בימיית בית ירח ונחזור ברגל מהלך של כ 10 דקות לרכבנו במגרש החניה.