ביום אביבי בשנת 1996 נערך בנהריים, בצד הירדני של הגבול, טיול של קבוצת אנשים מיוחדת, שנקראה "ילדי נהריים". היו אלו אנשים שגדלו, כבנים לעובדים במקום, במפעל נהריים. גילם של "ילדים" אלו היה כ-70 שנה בעת הטיול. לשמחתי, הוזמנתי להדריך בטיול זה.
כאשר הגענו למבנה הטורבינות של תחנת הכוח, הסביר המהנדס לאו הרן, שהיה אחד מהאחראים על תפעול התחנה, על המקום. במהלך ההסבר נאמרו שני דברים, שהדהימו אותי ושינו את שידעתי על הכינרת:
א. הקווים האדומים לתפעול הכינרת נקבעו בין 201- מ' ל- 204- מ'.
ב. הסיבה לקביעת הקו התחתון הייתה החשש לפגיעה במעיין קדוש לנוצרים בחוף הכינרת בשם עין מרים או עין מרין.
לאחר ההסבר שאלתי אותו אם הוא בטוח בדבריו. הוא ענה בביטחון רב, שאכן אלו הם המספרים של הקווים האדומים. מאז ניקר הנושא במוחי.
בארכיון חברת החשמל בחיפה מצאתי שפע של מסמכים מרתקים השופכים אור על הנושא. מסתבר, שהסיפור אינו פשוט כלל וכלל.
הפער במדידה בין שנות ה-20 וה-30 לבין זמננו
ממכתב של חברת החשמל מ-1961 בעניין הפרש הגבהים עולה:
בכל המסמכים, הגרפים והמפות – מראשית התכנון של מפעל נהריים ועד שנת 1940 בערך – מופיעים נתונים מוטעים של גובה המפלס בכינרת. המפלס שפורסם אז הוא בכ-7.64 מ' גבוה יותר מזה של היום. הדוגמה הבולטת ביותר לכך:
הקווים האדומים של הכינרת – הנושא העיקרי של כתבה זו – היו 201- מ' – 204- מ' עד שנת 1940, לעומת 209- מ' ו- 212- מ' בשנים הראשונות של המדינה.
על עובדה זו נכתב מאמר בהנדסת מים (מרקל, גל, 2000). במאמר זה חישבנו את הפער המדוייק, ככל שניתן לחשבו. הפעם מצאתי בארכיון חברת החשמל מברק המעיד על הסיבה ועל הזמן שבו נעשתה הטעות.
מתוך המברק המעיד על קביעת המפלס לפי פסי הרכבת עולה, כי מקור "הטעות" הוא מדידה לא נכונה של גובה פסי הרכבת בתחנת צמח, שביחס אליהם נמדד מפלס הכינרת. מובן, שבכל דיוננו בנושא הקווים האדומים בתקופה שלפני הקמת המדינה וכן גם נושא המפלסים יצויינו המספרים של אז. יש להוסיף להם 7.64 מ' כדי לקבל את המספרים של ימינו. ברור, שלא מדובר במפלסים גבוהים או נמוכים יותר אלא בטעויות של מדידה.
המברק נשלח ב-22.5.1920 (עפ"י החותמת שעליו).זהות השולח אינה ברורה. הוא נשלח, כנראה, לפנחס רוטנברג, מנהל ויוזם מפעל נהריים, בחיפה. נאמר בו כך:
"גובה המים בכינרת 201.80 על פי איזון שאיזנו פעמיים מפסי תחנת סמח 191 סטופ. ראה בפנקסי איזון גנון גליקשטיין קטינקא".
(הטקסט נכתב בעברית באותיות לטיניות ועבריות. תחנת "סמח" היא צמח).
מן המסמך הזה ניתן ללמוד כמה דברים חשובים:
א. מפלס הכינרת נמדד על פי גובה פסי הרכבת בצמח.
ב. הייתה טעות (שנבעה, אולי, מטיב המכשירים של אז) של 7.64 מ'.
ג. המפלס הקרוב למקסימום במאי 1920 היה 209.24- מ' במונחים של היום.
לדעתי, מברק זה הוא חלק מנסיונותיהם של רוטנברג ואנשיו ללמוד את השינויים המדוייקים במפלסי הכינרת כדי לקבוע את הקווים האדומים, שהיו אמורים להנחות את תפעול מפעל נהריים, וכן כדי לקבוע את המפלסים המוחלטים של הכינרת.
מכתב נוסף, מרתק, אותנטי ו"צבעוני", הוא מכתבם של שלושה ספנים תושבי טבריה מה-16.11.23 (נספח מס' 2). המכתב מעיד על הגובה המרבי של מפלס הכינרת בשנים שבין "שנת הכיבוש" (הכיבוש הבריטי של הארץ, 1917) ועד לשנת 1923.
הם כותבים, כי בשנת הכיבוש 1918 (טבריה נכבשה ב-25.9.1918) הגיעו המים לגובה של 60 ס"מ מתחת לרציף הנמל, המתאימים לגובה של שנים-עשר נדבכים מתחת לחלון בית הקפה של אליהו עבאדי. בשנה השניה הגיעו המים בתקופת החורף עד פני הרציף הנ"ל. בשנים הבאות הגיעו המים בערך לאותם גבהים.
עדותם מקבלת חיזוק מעדות המוכתאר וראש העיר.
(בית הקפה של עבאדי ניצב בטיילת עד שנהרס לפני שנים אחדות).
כנראה לא נעשו מדידות מדוייקות של המפלס באותן שנים. לכן נאלץ רוטנברג להיעזר במדידות של ספנים שהיו עפ"י ההערכה. אולם, הוא לא הסתפק בכך. במכתב מיום 23.11.23 כותב "מנהל העבודות הציבוריות" למהנדס המחוז הצפוני עם העתק לרוטנברג:
" נושא: אגם טבריה – מפלס המים
- בסעיף 4 של הזיכיון ניתן לחברה כוח לסכור את המים באגם טבריה למפלס שלא יעבור את המפלס המכסימלי הרשום של האגם בכל זמן של מים גבוהים במשך תקופה של 3 שנים, שמתחילה ב-1 באוקטובר 1918.
- מר רוטנברג רוצה להעלות את מפלס האגם ל-200,50 –, והאחריות היא של החברה להראות שהמפלס המכסימלי של האגם עלה לגובה זה ב-3 השנים שמ-1 באוקטובר 1918.
- בבקשה תארגן פגישה עם נציג של מר רוטנברג בטבריה בביקור הפיקוח הבא שלך, כדי להחליט על הגובה שהחברה זכאית להעלות את מפלס האגם.
- אני אמרתי שהתהליך הטוב ביותר של ראש העיר או של המועצה העירונית של טבריה יהיה לציין את המפלס הגבוה ביותר של המים בתקופה שמוזכרת למעלה, שצריכה להיות כתובה או מצויינת במקום קבוע על איזשהו קיר או בניין בטבריה.
אפשר להוריד מפלס זה לגובה המופיע בנתון של המפלס בצמח."
(תרגם מאנגלית יצחקי גל)
ממכתב זו עולה, שהשיטה לקביעת המפלסים הייתה לעמת ולאמת את העדויות של תושבי טבריה עם המדידות בצמח. לאחר מכן נקבע הקו האדום העליון.
המכתב מתייחס גם למכתבו של רוטנברג מיום 25.10.23 אל "המזכיר הראשי" בבניין הממשלה בירושלים. נושאו הוא "קביעת המפלס המרבי של אגם טבריה". מצויין בו, כי בהתאם לזיכיון שניתן לחברת החשמל מיום 21.9.21, לחברה יש זכות לסכור את האגם ולהרים את המפלס כך "שלא יעבור את המפלס המרבי הרשום של האגם בכל זמן שהמים גבוהים במשך התקופה של 3 שנים שמתחילה ב-1.10.18…"
בהמשך כתוב: "בהנחה שמפלס הפסים של תחנת הרכבת בצמח הוא בגובה של 191.20- מתחת לפני הים, אנו מתכוונים שמפלס האגם יהיה 200.00- מ'.
אנו רוצים לבקש ממך לאשר לנו באופן רשמי את קבלת המפלס שלעיל".
במכתב זה מתחייב רוטנברג להגן על דרכים ורכוש, שעלולים להיפגע, ולפצות את הנפגעים. זאת חוץ מאזור הבטיחה, שנמצא מעבר לקו הגבול עם צרפת, אינו בתחום הזיכיון, ויש בו שטחי הצפה גדולים.
מכתב ארוך מ-31 באוקטובר 1924 מאת H.B.LEES "מנהל העבודות הציבוריות" מסכם את התנאים להפעלת מפעל החשמל בנהריים. במכתב יש 15 סעיפים. סעיף 7 מתייחס למפלסי הכינרת:
"מוצע שהמכסימום או המפלס העליון של אגם טבריה יהיה 201 – (שפירושו 208.64 – במונחים של היום), והמינימום או המפלס הנמוך ביותר 204.37 – (212.01 – בימינו).
המפלס הגבוה ביותר המוכר של האגם הוא 201.50 -, כך שמוצע להרים את המפלס המרבי ב-0.5 מטר מעל המפלס המרבי המוכר. המפלס הנמוך הממוצע של האגם הוא 202.9 -, והמפלס הנמוך החדש המוצע יהיה 1.5 מטרים מתחת למפלס הנמוך הממוצע".
בהמשך עוסק המכתב בתאריכים של מפלסי המינימום והמכסימום ובנזקים הצפויים.
המסמכים שפורסמו לפני שנת 1932 – שנת הקמת מפעל החשמל בנהריים – מלמדים על השיטות לקביעת הקווים האדומים, ולאחר שנה זו – על המאבקים של רוטנברג בגורמים שונים שהתנגדו לשינויים במפלס.
לא מצאתי במסמכים אימות לכך שפגיעה במעיין קדוש הייתה הסיבה לקו האדום התחתון.
המאבקים לאחר פתיחת מפעל החשמל בנהריים
מפעל החשמל ההידרואלקטרי בנהריים נחנך ב-9 ביוני 1932. הקמתו נמשכה מ-1927, והעבודה הקשה אף גבתה קורבנות בנפש. זמן קצר לפני פתיחתו המתוכננת, בשנת 1931, נהרס המפעל בשיטפון.
טקס חנוכת המפעל לא היה מפואר, אך השתתפו בו מלך ירדן עבדללה והנציב העליון ווקופ. רוטנברג והמלך סובבו את גלגל ההנעה כ-20 סיבובים, והמפעל החל לספק חשמל. אולם, מאבקיו של רוטנברג בנושא מפלס הכינרת לא הסתיימו עם פתיחת המפעל.
העיתון "דואר היום" מפרסם ב-26.4.34 כתבה מלונדון – "על שאלתו של הציר לוקי…בדבר חילול קדושתו הנוצרית של ים כינרת ע"י השימוש בים לצרכי תחנת החשמל של רוטנברג השיב מיניסטר המושבות בכתב, לאמור: התכנית להשתמש בים כנרת בתור מקור לאיצור המים אושרה בהתאם לקונצסיה שניתנה לקורפוראציה לחשמל בשנת 1926 לפי תנאים שהוסכם עליהם עם הנציב העליון…"
בעיתון "דבר" מ-5.8.1931 פורסמה כתבה עם הכותרת "מאספים חתימות נגד חילול ים כנרת":
"לבא כוחנו בטבריה נודע, כי כמרי המנזר האיטלקי והגרמני קיבלו לחתימה פטיציה על שם הנציב העליון נגד "חילול ים כנרת הקדוש לכל הנוצרים בעולם" על ידי חברת החשמל… בעלי הפטיציה מבקשים מאת הנציב העליון "בשם מאות מיליוני נוצרים בעולם אשר ים הכנרת קדוש להם" לדאוג ולשמור שלא תרד רמת המים בכנרת… בעלי התזכיר טוענים, שמפעל החשמל לא"י מזיק לענייני התושבים, הדייגים וגם לדגים עצמם".
מן הכתבות האלו אנו למדים על ביקורת, שנמתחה על מפעל החשמל של רוטנברג בנושא הורדת והרמת מפלסי הכינרת. עפ"י הכתוב, הביקורת נבעה מטעמים דתיים. אולם, הכמרים מתיימרים גם לייצג את האינטרסים של תושבי האזור. מעניין מדוע הם "נזכרו" בכך רק ב-1934, לאחר שהמפעל הושלם ועבד במשך שנתיים.
מכתב נוסף חשוב ומעניין שנכתב ב-13 בפברואר 1936, אשר נמצא בארכיון חברת החשמל, הוא מכתבו של רוטנברג ללורד מלצ'ט, שבו הוא משיב לשאלותיו בעניין המפלס המכסימלי של הכינרת, כנראה בעקבות הביקורת שנמתחה עליו.
רוטנברג כותב, כי "הקביעה שהצענו להעלות את המפלס מעל הנורמלי אינה נכונה. המפלס המרבי של ים טבריה נכפה עלינו על ידי הממשלה, כלומר: 201 – מ' מתחת לפני הים (208.64 – לפי המדידה כיום), שהוא יותר נמוך מאשר מפלס החורף המרבי של האגם במשך כמה חורפים לפני ההפעלה שלנו.
אנו נושאים בכל ההוצאות (לפחות 20,000 לירות) שנדרשו ע"י הממשלה להגנה על חופי הים עד המפלס של 201 – מ', כפי שהותנה ע"י הממשלה.
ביקשנו מהממשלה לקבוע את המפלס המקסימלי חצי מטר נמוך יותר, כלומר – 201.50 – (209.14 -), כשאנו מוותרים על הנפח של חצי מטר עומק (90 מלמ"ק) למקרי חירום כמו הצפות לא צפויות, למרות העובדה שבזבוז כזה לא היה מוצדק. אני הסכמתי להשבחה של חלקים גדולים משטח זה.
בהתייחס למקומות אחרים כמו כפר נחום, המיסיון הסקוטי והכנסיה היוונית אורתודוכסית, אנחנו ביצענו את העבודות שנדרשו על ידם לשביעות רצונם".
יש להניח, שהלורד מלצ"ט התמצא בענייני הכינרת ומפלסיה, שכן הוא בנה וילה מפוארת על שפת האגם ליד מגדל.
בשנת 1936 מתערבת גם הסוכנות היהודית בנושא מפלסי הכינרת. ביום 3.8.36 שולח דב יוסף (ברנרד יוסף) מטעם הסוכנות היהודית לארץ ישראל לרוטנברג את המכתב הבא:
" י"ג אלול תרצ"ו, 31.8.36
לכבוד מר פ. רוטנברג, חברת החשמל
א. נ.
בהמשך למכתבנו אל כב' בענין החומר שאנו מכינים בקשר עם בוא הועדה המלכותית הננו מבקשים, כי בתזכיר על הזכיון של חברת החשמל תצוין השפעת מפעלכם על ים כנרת, לפי הקוים הבאים:
- מבחינת הפגיעה במקומות הקדושים בארץ;
- מבחינת הטענה על יצירת קני מלריה בסביבה;
- בקשר עם הדברים שנאמרו ע"י ד"ר קריסטי:
"ברדת המים למטה מרמתם הטבעית צריכים הפלחים להוביל את בהמתם כמאתים מטר על אבנים לוהטות, ונשים עם כדיהן על ראשן נאלצות לעבור בשביל המכאיב הזה כדי לשאוב מים לצרכי ביתן".
בכבוד רב,
ברנרד יוסף
מן המכתב הזה ניתן ללמוד כמה דברים חשובים ומעניינים:
"הוועדה המלכותית" המוזכרת היא ועדת פיל – ועדת חקירה ממלכתית, שהוקמה בסוף 1936 ע"י ממשלת אנגליה במטרה להביא למסקנות על גורל ארץ ישראל ולסיום המרד הערבי הגדול. הוועדה הציעה תוכנית לחלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים, רובה לערבים ומיעוטה בצפון הארץ ליהודים.
מעניינת מאוד העובדה, שנושא מפלסי הכינרת ומפעל החשמל בנהריים העסיקו את מנהיגי היישוב בארץ לקראת ביקור הוועדה. אין בידינו עדות לכך, אם הוועדה התייחסה לנושא זה.
אנו למדים מהמכתב, כי הבעיות שהטרידו את מבקריו של רוטנברג הן פגיעה בכנסיות באזור הכינרת – כנראה, כתוצאה מהצפות – וכן יצירת קיני מלריה בשלוליות שיווצרו בחורף.
מעניינת במיוחד היא הפסקה השלישית. בפסקה זו ד"ר קריסטי מתיימר לייצג את התושבים הערביים בכינרת, שייאלצו ללכת מאתיים מ' על אבנים לוהטות כדי להגיע למי האגם. מניסיון השנים האחרונות אנו יודעים, שבמרבית החופים בצפון-מזרח הכינרת, ובמיוחד בבטיחה, התשתית היא חול או טין ולא אבנים, כך שאין כאן בעיה כזו. גם בשנים האחרונות הגיע המרחק למים לעיתים עד 900 מ'.
אין בידינו תשובה של רוטנברג למכתב. מתוך גרף מפלסי הכינרת בשנים שמפעל החשמל עבד, אנו למדים כי רוטנברג המשיך להפעיל את התחנה תוך שמירה על מפלס מכסימלי של 209 – ומפלס מינימלי של 212 -, בטווח מפלסים של 3 מ'.
בין השנים 1937 ל-1940 שונו מספרי המדידה של המפלסים, כאשר הוסיפו 7.64 מ'.
אלו היו הקווים האדומים של הכינרת עד שנת 1981. הם אושרו מחדש ב-1969 לאחר השיטפון הגדול של שנה זו ושונו ב-1981, כאשר הקו התחתון הורד במטר ל- 213 -.
השינויים בקווים האדומים בשנים מאוחרות יותר הם נושא שאפשר להרחיב עליו את הדיבור במאמר אחר.