ארץ כינרות – הכינרת והבקעות המקיפות אותה, הם חלק מבקע ים המלח, שקע ענק בקרום כדור הארץ שהחל להיווצר לפני כ-25 מיליון שנה. במהלך היווצרת הבקע, תהליך שנמשך בימינו, נפרד החלק שממזרח לבקע ונע צפונה יותר מחלקו המערבי. הבקע אינו קו ישר. באזור הכינרת הבקע מתעקל מערבה, דבר שגרם לפתיחת השקע שבו נמצא כיום האגם.
חופי הכינרת למרגלות הגולן, צילום: דניאל וקנין
האופי הטקטוני של האזור, כלומר, העובדה שהוא נמצא במקום פעיל מבחינת הלוחות הנושאים את היבשות, בא לידי ביטוי בכינרת בשלוש תופעות בולטות: ראשית, בקרבת הכינרת ישנם אזורים נרחבים מכוסים בבזלת, שמקורה בהתפרצויות געשיות; שנית, האזור רגיש לרעשי אדמה. רעש האדמה הגדול האחרון פגע בשנת 1927 בטבריה ובמקומות נוספים בארץ ישראל. ושלישית, באזור הכינרת נובעים מעיינות חמים ועתירים במינרלים, שמקור מימיהם בעומק האדמה. דוגמות לכך הם חמת טבריה, חמת גדר ועין שבע. מלבד זאת, בקרקעית הכינרת נובעים מעיינות מלוחים רבים הממליחים את מימיה. חלק מהמעיינות האלה נתפסים ומימיהם מוזרמים ב"מוביל המלוח" אל הירדן שמדרום לכינרת.
הכינרת נמצאת בין המדרונות התלולים של הגולן ממזרח ושל והרי הגליל התחתון ממערב. מצפון לכינרת נמצאת רמת כורזים – אזור מוגבה בבקע הירדן, המפריד בין עמק החולה לבקעת כינרות. מבחינה גיאולוגית זהו אזור ינוקא. ההתפרצויות הגעשיות שכיסו את הרמה בסלעי בזלת (בזלת יַרְדָּה), התחוללו רק לפני כ-700 אלף שנה. סלעי הבזלת של רמת כורזים גולשים עד לחופי הכינרת ממש.
רצועת החוף המקיפה את הכינרת צרה בדרך כלל ולפעמים בקושי אפשר לסלול בה דרך. רק בשפכי הנחלים, במקומות שבהם מצטבר סחף, נוצרות בקעות קטנות. רוב יישובי הכינרת, שהקיפו את האגם בימי הבית השני ובימי המשנה והתלמוד, התקיימו ליד שפכי נחלים.
המפל הנסתר בצפון הכינרת, צילום: דניאל וקנין
הירדן באזור סכר דגניה, צילום: דניאל וקנין
בצפון הכינרת קיימות שתי בקעות גדולות ופוריות: בקעת בית צידה, שנהנית מסחף הירדן והנחלים גדולים היורדים לכינרת מהגולן ובראשם הנחלים משושים ודליות. נחליים אלה יוצרים ליד הכינרת בית גידול מיוחד של לגונות, עשיר בצמחייה ובבעלי חיים של מים מתוקים. הבקעה השנייה, בקעת גינוסר, היא יצירתם של נחל עמוד ונחל צלמון, היורדים לכינרת מהגליל העליון.
הכינרת, בצורתה הנוכחית, קיימת רק כ-13,000 שנה. היא שריד לימה גדולה, שהשתרעה מהכינרת עד אזור חצבה. בגלל שינויי אקלים, הימה התייבשה ומה שנותר ממנה הם ים המלח והכינרת. על סמך ממצאים גיאולוגיים סבורים החוקרים שחלקה הצפוני של הכינרת היה אז שטח יבשתי, ששקע והפך לחלק מהאגם.
בשנת 1932 בנה פנחס רוטנברג את סכר דגניה במוצא הירדן מהכינרת לצורך מפעל החשמל בנהריים. מאז הפכה הכינרת למאגר מים מלאכותי והאדם הוא שמווסת את גובה המים באגם. בשנת 1963 הפכה הכינרת למאגר המים של המוביל הארצי.
בעבר יצא הירדן מהכינרת מצפון לתל בית ירח, ליד בית הקברות של כינרת, כקילומטר מצפון למקום מוצא הנהר בימינו. זוהי אחת הסיבות לביצות ששרצו במקום שבו נמצאות כיום בריכות דגים ובריכות נוי. ייתכן שהסיבה לשינוי נקודת המוצא קשורה לתעלת מגן שחפרו תושבי בית ירח הכנענים מדרום ליישוב שלהם, דבר שהביא לפריצת הנהר בנקודה החדשה.
לידיעת הרוחצים
בכינרת קיים משטר רוחות מיוחד, המתעתע ברוחצים שאינם מודעים לו. בשעות אחר הצהריים של הקיץ נושבת באגם בחוזקה רוח מערבית. רוח זו יוצרת גלים המסכנים רוחצים שאינם זהירים וסוחפים אותם ללב הכינרת. בכנרת גם רוחות מזרחיות מסוכנות אך הן נדירות יותר.
הרחצה בכינרת מותרת רק בחופי רחצה מוכרזים ובשעות הרחצה. הרחצה בכינרת, ללא פיקוח מציל, מסוכנת!
קצת על הכינרת במספרים
- אורך מרבי – 22 ק"מ.
- רוחב מרבי – 12 ק"מ.
- עומק מרבי – 44 מ'
- היקף הכנרת – 55 ק"מ
- קו אדום עליון - 208.80- מ'